לזכרם

מספרים על נדב

"אני אומרת לעצמי, איך אני אשלים עם זה?!"

אמו, יהודית מספרת: "לי זה מאוד קשה רגשית לעשות את כל שחזור החיים שלו. קשה לעכל את זה שבן אדם איננו, במיוחד אם זה ילד. אני לא יודעת אם הזמן יעשה את שלו. יש לי זוג חברים שהבן שלהם נפטר, אימו אמרה לי שהיא הרגישה שהיא השלימה עם העובדה שהבן שלה נפטר...ואני אומרת לעצמי: "אני לא רוצה להשלים עם זה, כאילו מה, אני אשים אותו בצד? ומצד שני אני אומרת לו לפעמים תעזוב אותי, תן לי קצת רגיעה ממך...אני אומרת את זה כשאני לא נרדמת בלילה, אני אומרת לו תזוז קצת, לך, תן לי קצת..."

חברים מהצבא מספרים

מעוז מפקד המחלקה מספר:

קיבלתי את המחלקה כאשר הם היו שנה בצבא. נדב היה חייל למופת שלא מפחד להגיד מה הוא חושב, גם אם זה נגד הזרם של כולם הוא היה כזה שבאמת שלם עם מה שהוא אומר ועם מה שהוא מרגיש ואיך שהוא עם זאת הוא הצליח ללכד את כולם סביבו וכולם אהבו אותו מאוד זה מתבטא בכל מיני מסורות שהוא עשה

הוא התחיל את המסורת שבכל יום העצמאות כול המחלקה נסעה לכינרת וזה  נשאר עד היום והיום זה סמלי כי יש גם את יום הזיכרון שכולם נפגשים בקבר ואז נוסעים לכינרת

הוא תמיד היה מחפש חיילים שמשעמם להם, תמיד הוא היה מחפש איזה שהם שטויות לעשות בשביל להפיג את השיעמום בדברים חיוביים, בדרך כלל אומרים שאם מפקד לא מעסיק את החיילים אז החיילים יעסיקו אותו אז הוא ידע דווקא להתעסק עם עצמו ועם שאר החיילים ודאג לעשות דברים חיוביים.

היה להם כל מיני מנהגים מצחיקים שהם היו עושים אחרי שהיו חוזרים מפעילויות שבוודאות מהצד אפשר היה לראות שהוא זה שהיה מנהיג אותם

כולם התלכדו סביבו, אהבו אותו והרגישו שכייף שהוא לידך, הוא היה חזק היה אפשר לסמוך עליו ועד היום חיילים באים לבית המשפחה.

על קו הזינוק

שלמה טל, מאמן הטקוואנדו של נדב מספר:

נדב התחיל להתאמן במועדון צעיר ופרש.  גם אחיו ארז ואלון התאמנו אצלי. לכולם היו חגורות שחורות וכולם היו בעלי הישגים בארץ ובתחרויות בחו"ל.

בעקבות האחים נדב חזר להתאמן בגיל 13. הוא לא זכר לאיזו חגורה הגיע והתחיל מהתחלה מחגורה לבנה.

מהר מאוד הוא התקדם בחגורות וזכה באליפויות.

הוא זכה באליפות הארץ עם חגורה כחולה נגד חגורה שחורה. כבר אז הבינו שהוא מוכשר מאוד וצירפו אותו לנבחרת ישראל.

בגיל 17 היה כבר עם חגורה שחורה.

נדב היה ספורטאי ואדם עם ערכים, כבוד ומידות טובות, הייתה לו מוטיבציה רבה ושאיפה למצוינות, דגל בעבודה קשה יכולת התמדה ונחישות.

נדב היה אהוד על כולם, ותמיד עזר ופרגן לחבריו לקבוצה. גם כשהתגייס לצבא המשיך לשמור על קשר והיה מגיע להתאמן במועדון בכל הזדמנות שניתנה לו, המשיך לעקוב בתחרויות שחבריו השתתפו ואחרי הצלחות וחוסר הצלחות היה שולח הודעות ומעודד את חבריו. נדב היה עם נתונים ויכולת פיזית ומנטאלית ברמה בינלאומית.
נדב היה חבר נבחרת ישראל, אלוף ישראל לנוער וסגן אלוף ישראל לבוגרים.
 כשפניתי לנדב והצעתי לו את האפשרות לשרת את המדינה במעמד של ספורטאי מצטיין בצבא, הוא סרב ואמר שהוא מעדיף לשרת את המדינה ביחידה קרבית ולשמור על המולדת.
ביום שישי האחרון נדב עלה במחשבתי ודמיינתי את חזרתו של נדב לאימונים ולתחרויות. אין לי הסבר למה אבל כנראה כוח עליון ניסה להעביר לי מסר על נדב.
את ההודעה הקשה קיבלתי עם צאת השבת, וסירבתי להאמין לידיעה, מיד נסעתי לתמוך במשפחה ולהיות לצידם ברגעים הקשים. מרגע הידיעה נדב שקוע עמוק במחשבתי ואני מתגעגע אליו מאד.