לזכרם

מכתבים לנדב

מכתב מחיילי ומפקדי הגדוד

נדבי שלנו ...

•קצת קשה האמת לכתוב מכתב לאדם שלא נמצא איתנו כרגע .. 

•מאז שהלכת לנו הכל היה אחר בגדוד.. אפשר אפילו להגיד שהגדוד היה שבור לגמרי .. פתאום הגדוד כולו היה שקט לאף אחד לא היה כל כך מה להגיד הכאב ירד על כולם.. הרגשנו תחושה של כישלון תחושה של גול עצמי .. מחלקת החבלה כבר לא הייתה אותה מחלקת חבלה העצב גדל מיום ליום ובעיקר הגעגוע.. היינו שם איתם תמיד אבל התחושה הייתה שמה שלא נגיד או נעשה זה אף פעם לא ימלא לחברים שלך את החסר..  המשכנו ועברנו עוד קו ועוד אימון .. ותמיד היית שם תמיד !!.. אין דרך להסביר את התחושה הזאת היית עם הגדוד תמיד גם אחרי שהלכת.. בשטח , בבסיס, בשמירות, באימונים , בצניחות , בערבי גדוד , בתרחט , בתרגד, בהקפצות .. ברגעי עצב וברגעי צחוק תמיד התחושה הייתה שאתה איתנו שם .. בכל הזדמנות שהיית לנו להזכיר ולהנציח אותך עשינו זאת .. נפלת כגיבור ! תמיד היו אומרים עם נדב היה פה ... חלף הזמן ומחלקת החבלה הגיעו ליום השחרור שלהם.. אני מוצאת את עצמי עומדת ומצלמת אותם שמחים ומאושרים ועובר לי תמונה בראש למה אתה לא פה איתם שמח ? איך הגורל היה כל כך אכזר.. גם לאחר שמחלקת החבלה השתחררו והמשיכו בחיי האזרחות תמיד הגיעו עוד ועוד מחזור.. תמיד דאגנו לציין מי זה נדב רוטנברג על התקרית ולהסביר באמת למה אתה לא איתנו היום .. מפקדים וחיילים תמיד דאגו לציין כמה היית חייל טוב כמה רעל בעיניים היה לך ... להיות לוחם זה תמיד לחשוב קודם כל על המדינה ולשאוף תמיד ליותר, זה להבין את פחד האזרחים בלי לדעת אם הם מבינים את הפחד שלך זה לא לתת למי שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות.. ועשית את זה בצורה הטובה ביותר סיכנת את חייך התגייסת בצפייה לתת 3 שנים מהחיים שלך למען המולדת "נשבעת נצח לירושלים" הלכת בכומתה אדומה בגאווה, קפצת מהמטוס כמו גיבור ורכשת בכבוד קנפץ , קיבלת סיכת לוחם בהצטיינות ! היית גיבור ותמיד תישאר !

"להיות לוחם זה לשאול המון שאלות על מוות בלי לקבל תשובה על החיים זה לאבד אחים לנשק אבל לא את התקווה ..."

•נזכור אותך לנצח !! 

אוהבים ומתגעגים מאוד!

חני ויצמן מ. משמעת "צפע 202"

•בשם חיילי ומפקדי הגדוד

בת כיתתו של נדב השאירה מכתב על קברו

לא מזמן הניחה ענבר בת כיתתו של נדב מכתב על קברו, שבו היא מספרת שבכיתה ז', כשישבה ליד נדב בכיתה, סיפרה לו שהיא אוהבת צבעים כמו וורוד, סגול וכתום, ויום אחד נדב הגיע לכיתה עם ילקוט של נעמה אחותו הגדולה ואותה ילדה אמרה לו: "אני נורא אוהבת כתום, בוא נתחלף בילקוטים" ונדב הסכים והם התחלפו בילקוטים, "ופתאום אחרי שהיא סיפרה לנו את הסיפור הזה אני הבנתי לאן נעלם לנו תיק ה"גנספורט" הכתום" אומרת נעמה אחותו. היא עוד סיפרה, שהם פעם דיברו מדוע קוראים לו נדב, והוא אמר לה שזה מלשון המילה נדיב ולכן הוא צריך להוכיח את משמעות השם שלו.

"זה מכתב קשה" אומרת אימו...

האחות הגדולה, נעמה מוסיפה: "פתאום אחרי הרבה זמן שעבר לקבל מכתב כזה... זה קשה"